זכרו אותי
אני באמת מקנאה באנשים שידעו, כילדים, מה שהם רוצים להיות כשיגדלו.
הלוואי שאני הייתי יודעת. כל מה שידעתי הוא שאהבתי לקרוא ספרים, עדיין אוהבת, ואני כנראה לא אקבל תשלום בשביל לעשות את זה, וגם לא בשביל לאכול שוקולד.
כשאתה ילד, אתה פשוט חי את החיים שלך, מרגיש שרוב הדברים פשוט יישארו כפי שהם. אי שם, בחלק האחורי של המוח שלך, אתה מבין שיום אחד אתה תגדל וכמה דברים כנראה ישתנו, אבל אתה לא מסוגל להבין כמה שונים הם באמת יהיו.
אני זוכר איך ביליתי בבית של סבא וסבתא שלי כשהייתי קטנה, בית המהווה חלק גדול מזיכרונות הילדות שלי. איכשהו הנחתי שהבית הזה תמיד יהיה שם. רק כשסבתא שלי נפטרה לאחרונה (סבא שלי נפטר שבע שנים לפניה), הגעתי להכרה המוחצת שהבית הזה יימכר ויהיה בלתי נגיש מאותו רגע ואילך. כל מה שיוותר הוא הזיכרונות שלי, קונספט מכאיב שאני עדיין מתאמצת להשלים איתו. איך הכל יכול להשתנות ככה?
כנ"ל לגבי סבא וסבתא שלי וכל מי שאיבדתי ואאבד בהמשך. אני לא יכולה לקבל זאת בקלות שכל מה שנשאר מן האנשים שמתים הוא הזיכרונות שלנו מהם. אין זיכרונות חדשים מעתה ואילך. כל מה שיישאר ממני יום אחד הוא גם זיכרונות. אני מקווה שמישהו יתגעגע אלי כשלא אהיה כאן עוד. ההתמודדות עם רעיון המוות קשה, אבל קשה עוד יותר לחשוב על עזיבת העולם הזה מבלי להשאיר שום דבר מאחור. זה כנראה צריך להניע אותי לעשות דברים גדולים, בלתי נשכחים בחיי… אבל יש דברים שקל יותר לומר מאשר לעשות.
