ממתק או תעלול – ההיסטוריה הרדופה של הלאווין

הלאווין הוא חג נוצרי שנחגג ב31 באוקטובר מדי שנה ומוכר כיום בעיקר בגרסתו האמריקאית: תחפושות, בתים רדופים, דלעות מגולפות, קישוטים מפחידים וילדים שעוברים מדלת לדלת ומכריזים "תעלול או ממתק!" כדי לקבל ממתקים. אך האם אי פעם תהיתם מדוע בכלל חוגגים את הלאווין, מהי ההיסטוריה של החג ואיך הכל בעצם התחיל?
מקורו של הלאווין הוא בחג הקלטי "Samhain" (את השם מבטאים "סואו-ווין", sow-win). הקלטים, שחיו לפני כאלפיים שנה באזור שבו שוכנות כיום אירלנד, בריטניה וצפון צרפת, חגגו את ראשית השנה החדשה שלהם ב1 בנובמבר. התאריך הזה סימן עבורם את סוף הקיץ, תום הקציר ואת תחילתו של החורף הקר והחשוך, המקושר לעתים קרובות עם מוות. הקלטים האמינו שבלילה שלפני תחילת השנה החדשה הגבול בין עולם המתים והחיים מיטשטש ולפיכך, חגגו את "סואו-ווין" בליל ה31 באוקטובר, שבו לפי המסורת הקלטית רוחות המתים שבות אל פני האדמה, בנוסף לשלל ישויות: מכשפות, פיות ושאר יצורים קסומים. ישויות אלו גרמו, על פי הקלטים, לאסונות, נזקים ליבול ופגעים רעים אחרים אך בה בעת, הקלו על הדרואידים (כוהני הדת הקלטית) לנבא את העתיד. בליל חג "סואו-ווין" הדרואידים הבעירו מדורות גדולות שנחשבו קדושות, סביבן התאספו אנשים מחופשים שעטו עורות וראשי חיות, ניבאו נבואות זה לזה והבעירו מנחות של יבול ובעלי חיים כקורבן לאלילים הקלטים. התחפושות נועדו גם להרחיק את הרוחות ולבלבל את הפיות, כך שלא ירצו לחטוף את האדם המחופש.

כאשר מרבית שטחי הקלטים נכבשו בידי האימפריה הרומית, "סואו-ווין" שולב עם חגים רומאיים אחרים, בהם חג פראליה (Feralia), שנחגג בסוף אוקטובר ובו הונצחו המתים שחלפו מן העולם, וכן חג לכבוד פומונה (Pomona), האלה הרומית של הפירות והעצים. כמה מאות שנים לאחר מכן, האפיפיור בוניפקיוס הרביעי קבע את "יום כל הקדושים המעונים" (All Martyrs Day) ב13 במאי, שבהמשך הוזז ל1 בנובמבר בידי האפיפיור גרגורי השלישי, שהפך אותו ל"יום כל הקדושים" (All Saints Day) ואשר קבע גם את "יום כל הנשמות" (All Souls Day) ב2 בנובמבר. הלילה שלפני "יום כל הקדושים" קיבל את השם "ליל כל הקדושים" (All-Hallows Eve) ובסופו של דבר נקרא "הלאווין" (Halloween).
חג נוסף שראוי לציין בהקשר הזה הוא "יום המתים", הנחגג ב2 בנובמבר בארצות אמריקה הלטינית ובעיקר במקסיקו, ששורשיו בטקסים אצטקיים לכבוד המתים אשר התקיימו באותו אזור וכן בחגים נוצריים ממקור אירופאי (שהגיעו עם הכובשים הספרדים לאזור): בדומה ל"יום כל הקדושים" הנוצרי, שנקבע ב1 בנובמבר ו"יום כל הנשמות" הנוצרי, שנקבע ב2 בנובמבר, חוגגים תושבי אמריקה הלטינית ובייחוד תושבי מקסיקו (בנוסף ל"יום כל הקדושים") את "יום הילדים" (el Dia de los Inocentes) ב1 בנובמבר, שבו על פי האמונה שבות נשמות הילדים שמתו אל עולם החיים כדי להתאחד עם קרוביהן, וב2 בנובמבר (נוסף על "יום כל הנשמות") מציינים את "יום המתים" (el Día de los Muertos) שבו הם מאמינים כי נשמות המבוגרים שנפטרו שבות גם הן אל פני האדמה כדי להתאחד עם בני משפחותיהן. החגיגות כוללות שתייה, מזון, ריקודים, איפור צבעוני ושלל קישוטים ססגוניים. כמו כן נהוג לעלות אל קברי המשפחה ולהניח עליהם תקרובת עבור נשמות המתים, למשל מזון האהוב על הנפטר, יין או "לחם נשמות" (pan de ánimas) וכן לעטר את הקברים בפרחים ונרות המיועדים להנחות את דרכם של המתים אל עולם החיים.

מעניין לראות כיצד תרבויות שונות קישרו בין סיומו של הקיץ, סוף הקציר ותחילתו של החורף הקר ובין התרופפות הגבול בין עולם החיים והמתים ושובם של רוחות הנפטרים אל פני האדמה: ממש כפי שהקיץ מגיע לסיומו, האדמה חדלה להניב יבול והקור מזדחל פנימה, כך גם חיי האדם אינם יכולים להימשך לנצח והחורף האפל מזוהה יותר מכל עם מוות וסופיות. אם כך, לא מפתיע כי עמים פגאניים קדומים ציינו את סוף הקיץ והקציר כמועד להנצחת זכרם של אלו שחלפו מן העולם, שבו קיוו להזדמנות נוספת להתאחד עמם.